מילים: דודו ברק \ לחן: נחום היימן

בתום שנות השמונים של המאה הקודמת פנה אלי ידידי המלחין נחום – נחצ׳ה היימן וביקש שאכתוב שיר על אודות שבת בירושלים, בשביל תכנית טלוויזיה בערוץ הראשון ובה משירי השבת שלו.

הבהרתי לנחצ׳ה כי לאחר רבי יהודה הלוי ("ציון הלא תשאלי") ולאחר אביגדור המאירי ("מעל פסגת הר הצופים") ולאחר נעמי שמר ("ירושלים של זהב") אין ביכולתי ובכוחי להעפיל לפסגות שאליהן הם הצליחו להעפיל.

נחצ׳ה השיא לי עצה באמרו: "תבחר לך את הזמר או הזמרת שהיית רוצה לשמוע אותם שרים על ירושלים שלך, ותראה שבהינף קולמוס תכתוב.

זו לא תהיה ׳ירושלים של זהב׳, זו תהיה ירושלים שלך ורק שלך מחדרי לב ומחדרי בטן". כך ציין נחצ׳ה.

ואכן, ברגע שבחרתי בידידתי האהובה, הזמרת שושנה דמארי, אשר בתש"ח, שנת הולדתי, כבר שרה על "כלניות" ו"היו זמנים" כתבתי על נקלה: "אור נדלק ב ׳בית הכרם׳, נר זורח ב'ניות׳. ב ׳גונן׳ הילה זוהרת ועיניי אל ׳תלפיות׳".

זכות חד – פעמית נתגלגלה לידיי כאשר הזמרת הלאומית שלנו, כלת "פרס ישראל", זיכתה את שירי בביצועה המפואר והחגיגי, ביצוע חד פעמי.

אין ספק, זה אחד מארבעת שיריי האהובים והיקרים לי במיוחד.